פסק-דין בתיק עפ"ת 43356-01-12

המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות בכך שביום 16.6.07 נהג כשהוא שיכור. בכתב האישום נרשם שהשכרות נבעה מבדיקה במכשיר הינשוף אשר מצא שבכל ליטר אוויר נשוף מריאותיו מצויים היו 410 מיקרוגרם אלכוהול.

בתשובתו לאישום השיב בא כוחו של המערער ביום 30.10.07 לבימ"ש קמא בהאי לישנא: "אנו כופרים בשכרות, מודים בנהיגה במקום ובזמן". התיק נדחה לשמיעת ראיות.

אין מחלוקת, בימ"ש קמא היה ער לכך, שהתביעה לא הוכיחה שמכשיר הינשוף כויל. לא הוגשו לבימ"ש קמא תעודות "הבלון" מטעם התביעה. אותן תעודות אשר שימשו כבסיס לבדיקת כיולו של המכשיר.

בימ"ש קמא למרות זאת, הרשיע את המערער בדין תוך שהוא זוקף לחובתו את העובדה שלא העיד (סעיף 162 לחסד"פ (נוסח משולב) תשמ"ב-1982), את העובדה שהוצגו ראיות שהמכשיר בשטח הופעל כהלכה ע"י השוטרים ובעיקר קבע ש "ההגנה לא כפרה בתקינות המכשיר".

קביעה זו של בימ"ש קמא בנסיבות מקרה זה אינה נכונה ואדגים. נאשם המואשם למשל בעבירה של התפרצות וגניבה לבית דירה, סעיף 406 לחוק העונשין,התשל"ז-1977, לתביעה יש ראיה אחת והיא טביעת אצבע של המערער שנמצאה על דלת הכספת בתוך הדירה הפרוצה. ב"כ המערער בכפירתו לא אומר שטביעת האצבע איננה של המערער אלא אומר שהמערער איננו מודה באשמה בלבד. האם כשלון התביעה במקרה כזה מלהגיש את טביעת האצבע לבימ"ש קמא במסגרת הראיות ואת חווה"ד הקובעת שמדובר בטביעת אצבע שלו, תיזקף לחובת ההגנה? לעולם מקום ונאשם כופר התביעה צריכה להוכיח את אשמתו, זאת שיטת המשפט שלנו. לו ב"כ המערער היה אומר שהוא מוותר על העדת עדים מסויימים או שהוא מסכים שהתביעה איננה צריכה להוכיח עובדה מסויימת או להגיש ראיה מסויימת, מדובר במצב שונה אך לא במקום כי המערער כופר בעיקר המיוחס לו.

כך הדבר בתיק שבפני כאשר לתביעה לא היו ראיות אחרות לבד מבדיקת הינשוף, כי בדיקת המאפיינים של המערער היתה בדיקה מצויינת. עפ"י ת/2 הופעתו של המערער היתה מסודרת אך בעיקר עמידתו היתה יציבה, הליכתו על קו היתה רגילה, ולא החטיא את הבאת האצבע לאפו, לא אצבע ימין ולא אצבע שמאל.

גם אם המערער הודה בשתייה וגם אם לא העיד על דוכן העדים ואפילו הריח מאלכוהול, לא היה די בהרשעתו בנסיבות תיק זה ולכן הוא זכאי בדינו.

<#5#>

ניתן והודע היום ל' שבט תשע"ב, 23/02/2012 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי: סיגל זיו